לא עצוב לך?

שואלים אותי לא אחת, אם לא קשה לי וכבד לי ל"שמוע את הצרות של כולם" במקצוע הזה.

הקדשתי הרבה מחשבה, ועושה המון עבודה (כמו כל בעל מקצוע אחר בשדה), סביב היכולת להיות שם עבור הלקוחות בצורה המדויקת להם. ואולי בפוסט אחר ארחיב על כך יותר. אולי- לא מתחייבת…

אבל זיהיתי, שאחד הדברים העצובים ביותר עבורי בחדר היעוץ ובחיים עצמם, זה העדר תקשורת בין בני משפחה או תקשורת מעוותת. אני צופה בא.נשים ובדרכים השונות בהן הם "מקמטים" מסרים, "מפוררים" אותם, או מתעלמים מהם (ולא בהכרח מכוונה רעה- לרוב זה מפחד…).

עצוב לי שאנשים מתבגרים, מזדקנים והולכים לעולמם מבלי שחשו שיכולים לומר ולו לאדם אחד, את אשר על ליבם. נושאים עול רגשי… לפעמים מודחק, מוכחש, לא מנוסח, לא מעובד ו/או השמור רק לעצמם. אבל העול הזה… הוא שם. וכך או כך, הוא יקבל צורה וביטוי.

אני חושבת, שהיכולת לדבר את עצמנו ולהיות אנחנו* ולקבל תגובה מותאמת, היא ליבת הכמיהות כולן, (וכמו שאמרו גדולים וטובים-) "מהעריסה ועד לקבר".

*חשוב: בבגרותנו, "להיות אנחנו": מתוך מקום של התבוננות פנימית, אחריות וכנות אישית ולא ממקום ילדותי: "ככה אני, זה מה יש" כמו שתינוק מביא ועל אמו להחזיר לו תגובה מותאמת.

ובניגוד לאחריות ההורית להחזיר לתינוק תגובה מותאמת, שהיא תמיד אחריות חד צדדית, בזוגיות, אנחנו צריכים להתמקד באחריות שלנו על עצמינו ובמקביל לבקש את ההדדיות. היא לא מובנת מאליה. היא צריכה להיות מנוסחת. והיא מתעדכנת לאורך השנים.

אם יש לך תחושה שהיית רוצה להביא יותר את עצמך לקשר, בצורה יותר מדויקת, ולהתקבל על ידי הצד השני באופן מותאם… אני כאן, כדי לכוון ולסייע.